THE SPIRIT OF SARIT AMITAY HAREL

מה כותבים על שירים? הרי הכל כבר גלום בתוכם - בית הורי, ילדותי, התבגרותי, אמהותי, מהותי. כאבי, שמחתי, פחדי הכמוסים, עלבוני, רגישותי הגלויה והנסתרת.
שם טמונה האהבה הבלתי נגמרת לארץ, השקט והרעש הכאוטי שהיא מזמנת לחיי עד אין סוף, שם האש שבוערת בי ומטריפה את אלו שחיים סביבי, שם הסיפור מכמיר הלב בזוגיות של הורי, שם טמון חן שחל חברי שקיפח חייו בילדות והתמונה של נעליו שנותרו על הבלמים תלווה אותי לעד, ביתי הקטן עטור העלים שהפך למפלצת מאיימת, שם חיות חברותי- אחיותי וחברי- אחי האהובים השזורים תמיד במקצבים שונים בשירת חיי.
אמנות,אני ואת,נשמותינו לא נפרדות.
אני ואת קמות והולכות לישון יחד. מילים מפעפעות בי. מתעלות דרכן ומשמשות לי לוונטילציה. לולא אתן סביר שהייתי מתפוצצת מרוב רגשות. מתפרקת מעודף תחושתיות. המוסיקה זורמת לי בכדוריות האדומות, עברה דרך חבל התבור גם לילדיי. 
ההומור שיש שמקבלים אותו לעיתים כציניות, עלם חמודות שמכסה על ליצן עצוב. לעיתים אבוד בעולם. למד להתחפש וצייר לעצמו חיוך שמכסה חצי פנים.
הריקוד שמתזכר אותי להישאר ציפור שמתמסרת בכל עת לרוח, לשמש, למים.
הפיסול, האמנות הפלסטית  שמאפשרים לי לברוא חלומות, דמיונות, אסתטיקה . 
כל אלו מתערבלים וסוערים בי. 
משפחתי. מצומצמת, מועטה, לימדה אותי להביט אל פנימיותי ולבחור במי ואיך אהיה. אתם שם בשירתי.
אישי וילדיי שהם הם אני מזה כשני עשורים כמעט, הם השלד המחזיק והמניע את הגוף והנפש שלי לנוע הלאה. 
הנה כאן תודתי לכם. בניתם אותי להיות מי שאני. יש שיאהבו, יש שיסלדו. הכל מקובל. מכולכם הפכתי לשיר.